גורמי מחלות - פתוגנים

גורם המחלה: Haemobartonella felis /Mycoplasma Hemofelis

לכלל החתולים קיים הפוטנציאל להדבק בחיידק אך חתולים הנגועים בנגיף הלוקמיה הם בעלי סיכון גבוה יותר.

פתוגינזה: דרך ההפצה העיקרית של החיידק הינה באמצעות עקיצות של פרעושים. החיידק נקשר לתאי הדם האדומים וגורם כתוצאה מכך לרמות שונות של אנמיה.

החיידק יכול לעבור מהאם לצאצא אך לא ברור האם המעבר מתרחש לפני הלידה או לאחריה.

סימנים קליניים: בעוד שבחלק מהחתולים נוכחות החיידק תתבטא באנמיה בינונית בלבד ללא סימפטומים נוספים, בפרטים אחרים עלולה להתפתח אנמיה חריפה. בפרטים עם אנמיה חריפה ניתן להבחין בסימנים קליניים נוספים כגון דיכאון, חולשה, חוסר תאבון, אפתיות, ממברנות מוקוטיות חיוורות, קשיי נשימה טחול מוגדל וכו. במצבי קיצון הפרט עלול להכנס למצב שוק עם טמפרטורות גוף נמוכה מהנורמה. 

אבחון: ניתן לאבחן את הפתוגן בשיטת PCR מדגימת דם מלא.

גורם למחלה:  חיידק גרם שלילי בשם Bartonella henselae.

המחלה הינה זואונוטית, משמעות הדבר היא שיכולה לעבור מהחיה לאדם, אנשים לרוב נדבקים בנשיכה או שריטה של חתול. בחתולים המחלה מועברת בעיקר באמצעות מגע עם צואת פרעושים. במקרים מסויימים החיידק יכול לעבור לאנשים ולחתולים גם דרך קרציות.

פתוגינזה: החיידק חודר לתאי דם אדומים ולדפנות הקפילרה, בכך הוא מעורר תגובה דלקתית במקומות שונים בגוף החתול החולה.

סימנים קליניים: ברוב המקרים לא נראים סימנים קליניים. במקרים מסויימים אפשר לראות חום, בלוטות נפוחות, כאבי שרירים, חוסר תיאבון וירידה בפוריות.

אבחון: ניתן לאבחן את הפתוגן בשיטת PCR  מדגימת דם מלא.

גורם המחלה: Feline Parvo virus (FPV) וירוס ממשפחת Parvoviridae.

הוירוס תוקף את תאים בעלי קצב חלוקה גבוה בגוף החתול, תחילה במערכת העיכול, מח העצם ותאי הגזע העובריים. בשל העובדה שתאי הדם מותקפים על ידי וירוס ייתכן ותתפתח אנמיה כתוצאה מהדבקה.

קבוצת הסיכון העיקרית לפתח סימני מחלה חמורים הינה גורי חתולים בני חודשיים ועד שישה חודשים, נקבות בהריון וחתולים עם בעיות במערכת החיסון.

לאחר שחתול נדבק בוירוס ושרד הוא מחוסן בפני הוירוס לכל משך חיו. תקופת הדגירה הינה בין 2 ל- 10 ימים.

פתוגינזה: הדבקה מתרחשת באמצעות מגע עם דם, צואה, שתן או פרעושים הנגועים בוירוס. בנוסף הוירוס יכול להיות מועבר על ידי אדם או אפילו חפצים דומים כגון כלי אוכל שמיכות וכו. הוירוס בעל יכולת להתקיים בסביבה לתקופות זמן ארוכות של עד שנים. ישנה אפשרות של הדבקה מהאם לעובר ובנוסף הדבקה באמצעות הנקה.

סימנים קליניים: הקאות, שלשול דמי, התייבשות, אובדן משקל, חום גבוה, אנמיה (כתוצאה מירידה בכמות תאי הדם אדומים), דיכאון, חוסר תאבון, חלק מהחתולים מתחבאים למשך ימים, רגליים מתחת לגוף לתקופות זמן ממושכות, סנטר מונח על הרצפה לתקופת זמן ממושכת. בחתולים בהם הוירוס תוקף את המוח ייתכנו בעיות נוירולוגיות.

אבחון: ניתן לאבחן את המחלה באמצעות שיטת PCR  מדגימת דם מלא.

גורם למחלה: וירוס ממשפחת הקורונה.

וירוס הקורונה מדבק מחתול לחתול ומחקרים בארה"ב הראו כי עד ל 40% מחתולי הבית ועד 90% מחתולי רחוב או בבתי גידול נגועים בוירוס זה.

פתוגנזה: הוירוס מועבר ברוק החתול ובצואה – מגע בין חתולים/ מגע של חתול עם צואת חתולים בארגז חול משותף עשויים להביא להדבקה. כמו כן עשויה להיות העברה מהאם לגורים דרך השיליה.

כאשר חתול נדבק בקורונה וירוס הוא יפריש את הוירוס ברוק ובצואה במשך שבועות עד חודשים עד להחלמתו. במידה ותתרחש הדבקה חוזרת החתול שוב יפריש את הוירוס לאותה תקופה.

מערכת החיסון נלחמת בוירוס על ידי גיוס מאקרופאגים אשר הורסים את התאים הנגועים ואת הוירוס.

סימני המחלה: סימנים נעים מסימני שפעת קלה ושלשולים עד לחתול ללא סימנים כלל. זוהי מחלה קלה שתוקפת את המעי בלבד וחולפת לבד ללא צורך בטיפול רפואי. ניתן לתת טיפול רפואי תומך.

אבחון: ניתן לאבחן את וירוס הקורונה באמצעות שיטת PCR  מדגימת דם מלא.

מחלת דלקת הצפק (פריטוניטיס) בחתול-  Feline Infectious Peritonitis

גורם המחלה: וירוס הקורונה שעבר מוטציה והפך לאלים יותר.

המחלה עשויה להופיע בצורה יבשה או רטובה ופוגעת באיברי גוף שונים על ידי התפזרות וחדירה של גורמי דלקת לאיברי הגוף.

רטובה-  הצטברות של נוזלים בחלל הבטן (יגרמו לה למראה נפוח) ו/או בבית החזה (יגרמו לקשיי נשימה).

יבשה- אין הצטברות נוזלים אך החיה עלולה להראות חוסר תאבון, אפאטיות ו/או חום גבוה. בנוסף, לעיתים ניתן להבחין באיבוד משקל, בעיות התנהגות/ראייה/עצביות ובחלק מהמקרים החתול אף יפתח צהבת.

תוצאת הפגיעה באיברים היא כשל האיבר הנגוע, אפיזודות של חום גבוה שאינו מגיב לטיפול ובמקרים רבים כאשר מדובר בצורה הרטובה ישנה הפרשה והצטברות של נוזלים בחללי הגוף כגון באזור הבטן והריאות. נוזל זה הנו צהבהב-כתום סמיך מאוד ומציאתו מעיד בד"כ על התפרצות המחלה. שתי הצורות של המחלה גורמות לתמותה של 100%.

סימני המחלה: סימני מחלה דרמטיים ופתאומיים המחמירים במשך מספר שבועות עד למות החתול: מצב כללי ירוד, חוסר תיאבון, אפיזודות של חום שאינו מגיב לטיפול, ירידה במשקל, מצב פרווה ירוד, הצטברות נוזלים ייחודיים בחללים שונים בגוף.

בניגוד לוירוס הקורונה הרגיל, המחלה איננה מידבקת לחתולים אחרים, חיות אחרות בבית או בני אדם שכן המחלה פורצת רק לאחר שהוירוס עובר מוטציה בתוך החתול הנגוע. כפי הנראה הוירוס שעבר מוטציה אינו מגיע לאיזורי ההפרשה (רוק וצואה) מהם הוא יכול להיות מועבר לחתול אחר. אם כי יש לזכור כי חתול עם הוירוס האלים שעבר מוטציה נושא גם את וירוס הקורונה הרגיל.

כאשר מתרחשת מוטציה, במהלך נסיונות המאקרופאג להילחם בוירוס האלים, המאקרופאג משחרר חומרי דלקת להגנה הנקראים פיוגרנולומות אשר הצטברותם באיברים גורמת לנזק ולכשל תפקודי של איבר זה. חתול שעובר הדבקות חוזרות רבות, נמצא בסבירות גבוהה יותר לפתח את המוטציה

אבחון: FIP  באמצעות שיטת PCR  נעשה מדגימת נוזל בית חזה בלבד. האבחון נעשה על ידי הגברה של וירוס הקורונה מנוזל בית חזה והסקה שבמידה והוירוס נוכח מדובר ב-FIP.

גורם למחלה: וירוס RNA ממשפחת ה-caliciviridae.

הוירוס הינו אחד מהגורמים המשמעותיים לזיהום בדרכי הנשימה של חתולים-מבודד מ-50% מהחתולים עם זיהום ברכי הנשימה העליונות. שכיחות הוירוס משתנה על פי הסביבה- כ-10% מהחתולים החיים בבתים פרטיים נגועים בוירוס, ובמקלטים ועמותות אחוז החתולים הנגועים נע בין 25-40%.

פתוגינזה: FCV מתרבה ברקמות דרכי הנשימה והפה ומופרש ברוק, צואה, שתן והפרשות נשימתיות. בהיותו וירוס RNA בעל גמישות גנומית גבוהה הוא עמיד מאוד לתנאי הסביבה החיצונית והדבקה שלו יכולה להיות דרך האוויר, הפה או באמצעות משטחים נגועים. חתולים נגועים מפרישים את הוירוס במשך שבועיים לאחר הדבקה. לאחר תקופה זו חתולים נגועים לא מפרישים אותו יותר או שיכולים להיכנס למצב רדום של המחלה ואז מפרישים אותו באופן רציף או לסירוגין.

סימנים קליניים: המחלה יכולה להתבטא באופן אקוטי או תת קליני. המופע האקוטי מאופיין בחום, דלקת בלחמית העין, הפרשות מהאף, עיטושים, כיבים בפה. דלקת ריאות עשוייה להתפתח כתוצאה מזיהום חיידקי משני. המקרה התת קליני עשוי להתפרץ במצבי לחץ אצל חתולים מסויימים.

אבחון: ניתן לאבחן את הפתוגן בשיטת PCR  מדגימת דם מלא במבחנת EDTA ומהפרשות.

גורם המחלה: המחלה נגרמת על ידי Neospora Caninum טפיל הדומה ל- Toxoplasma gondii.

פתוגינזה: שלב ההדבקה של הטפיל מתרחש לרוב בזמן ההתפתחות העוברית או הלידה עצמה כאשר לרוב מאובחנים גורים. העברת הטפיל מתרחשת דרך מגע עם צואה נגועה ועל ידי עיכול של אאוציטים (צורת ההפצה של הטפיל) או דרך השליה מהאם לעובר.

סימנים קליניים: בכלבים מתחת לגיל 6 חודשים מובחנת קשיחות באזור האגן והרגליים ובעיות תנועה. בכלבים מבוגרים לרוב תפגע מערכת העצבים המרכזית ויבוטאו סימנים כגון פירכוסים, רעידות, שינויים התנהגותיים ועירוורון. סימנים נוספים כוללים החלשות שריר הצוואר וקשיי בליעה. סימנים אלו מתפתחים בהדרגה.

חוסר היכולת של השרירים לנוע עלולה להוביל בסופו של דבר לחוסר יכולת לנשום ולמוות. ברוב המקרים ישנה התפשטות של מחולל המחלה לכל הגוף ולכן מרבית האיברים מושפעים כולל העור.

אבחון: ניתן לאבחן את המחלה באמצעות שיטת PCR מדגימת דם מלא מבחנת EDTA.

גורם המחלה: Babesiosis הינה מחלה הנגרמת מטפיל פרוטוזואה חד תאי מהסוג Babesia.

פתוגינזה: כלב עלול להדבק בטפיל כתוצאה מעקיצת קרציה, העברה ישירה מפרט אחר, העברה של דם בנשיכה ועירוי דם. צורת ההדבקה הנפוצה ביותר הינה באמצעות עקיצה של קרציה הנושאת את הטפיל המשתמש בה כמאכסן עד לרגע ההעברה ליונק.

זמן הדגירה הממוצע הינו שבועייים עם זאת ביטוי סימני מחלה עלול להיות בינוני בלבד ולכן מקרים מסויימים אבחון המחלה עלול לקחת בין חודשים לשנים.

הטפיל מדביק ומשתכפל בתאי הדם האדומים, כתוצאה מכך נגרמת אנמיה המוליטית הכוללת שבירה של תאי הדם האדומים ושחרור של המוגלובין לגוף.

ניתן להבחין מחזור עונתי של הדבקה הכולל את החודשים בין מאי לספטמבר בהם אוכלוסיית הקרציות מגיעה לשיאה.

סימנים קליניים: תשישות, חוסר תאבון, חניכיים חיוורים, חום, בטן מוגדלת, שתן כהה, עור בעל גוון צבע צהוב/כתמתם, אובדן משקל.

אבחון: ניתן לאבחן באמצעות שיטת PCR  מדגימת דם מלא במבחנת EDTA.  ניתן לאבחן את Babesia Canis והן Babesia gibsoni

מעבר של הטפיל מאם לצאצא תועד במקרים מסויימים אך הוגדר כארוע נדיר. עד כה לא ניתן תוקף להעברה ישירה של הטפיל בין פרט חולה/נשא לפרט בריא.

הפקטור העיקרי אשר קובע האם תפתח מחלה בעקבות הדבקה של הטפיל הינו תגובת מערכת החיסון של הפרט. זמן הדגירה מוגדר מרגע ההדבקה ועד לרגע התפתחות המחלה והופעת סימנים קליניים. אורך זמן הדגירה הוא בין חודשים ועד שנים ועל כן במרבית המקרים כלבים עלולים להיות נשאים של הטפיל מבלי לבטא סימנים קליניים של המחלה מצב המכונה מצב אסימפטומטי. בשלב הדגירה הטפיל מתפשט ממקום העקיצה בעור לשאר חלקי הגוף ובעיקר לאיברים של המערכת הלימפתית. 

סימנים קליניים: נגעים בעור, מחלות עיניים, דימום מהאף, איבוד משקל, הקאות, תשישות, פגיעה בכליות ודלקות במעי. בנוסף בין הממצאים מובחנים בלוטות לימפה וטחול מוגדלים. 

 אבחון: ניתן לאבחן באמצעות שיטת PCR  מדגימת הכיבים (קראסטים), swab מהפרשות כאשר המחלה מתבטאת באופן פעיל (מצב סימפטומטי) או לחילופין לאתר נשאות של הפתוגן באמצעות PCR  מאספירציה של רקמות (מוח עצם, בלוטות לימפה, ו- swab מלחמית העין) .

גורם למחלה: וירוס RNA ממשפחת ה-paramyxovirus.

המחלה מדבקת מאוד בכלבים וקטלנית ב-50% מהמקרים בכלבים בוגרים. גורי כלבים בגיל 3 עד 6 חודשים רגישים במיוחד והתמותה מגיעה עד ל-80% מהמקרים.

פתוגינזה: הוירוס נישא באויר ומדבק גם באמצעות מגע עם נוזלי גוף נגועים כגון הפרשות אף ועיניים, צואה ושתן כ-6 עד 22 יום לאחר החשיפה של הכלב. הוירוס מתרבה תחילה ברקמות הלימפה וצינור הנשימה. משם נכנס למחזור הדם ופוגע במגוון מערכות ביניהן-מערכת הנשימה, העיכול ומערכת העצבים המרכזית.

סימנים קליניים: בתחילת המחלה יהיה חום גבוה שלרוב ילווה ברמת תאי דם לבנים נמוכה, במיוחד לימפוציטים, וספירת טסיות נמוכה. סימנים אלה עשויים להיות מלווים באנורקסיה והפרשות מהעיניים והאף. בהמשך יתלוו לזה סימנים של פגיעה במערכת העיכול והנשימה -הקאות, שלשולים, התייבשות, ריור מרובה, אבדן תיאבון, שיעול, וקשיי נשימה. ובהמשך פגיעה נוירולוגית-עוויתות לא רצונית של שרירים, התקפים ולעיתים לרגישות לאור, ואובדן של יכולות מוטוריות.

אבחון: ניתן לאבחן את הפתוגן בשיטת PCR  מדגימת דם מלא במבחנת EDTA. חשוב לשים לב כי חיסון המשושה מכיל וירוס מוחלש של כלבלבת ולכן יש לחכות לפחות 21 יום ממתן החיסון לפני לקיחת הדם על מנת למנוע אבחון שגוי.

גורם המחלה: Canine Parvo Virus

מחלת הפרוו הינה מחלה מדבקת הנגרמת כתוצאה מוירוס הפרוו, וירוס חסר מעטפת בעל DNA  חד גדילי. הוירוס תוקף בעיקר את תאי מערכת העיכול ובנוסף את תאי הדם הלבנים.

פתוגינזה: וירוס הפרוו מאוד מדבק ויכול לעבור באמצעות אדם, בעל חיים או חפץ הבאי במגע עם צואה של פרט נגוע. הוירוס יכול לשרוד בסביבה עד תקופת זמן של חודשים ואף לשרוד על חפצים דוממים כגון קערות אוכל, נעליים, בדים, שטיחים ורצפות. הדבקות של בעל החיים לא מחוסן מהסביבה הינה מצב נפוץ ובעיקר באזורים עירוניים היכן שריכוז אוכלוסיית הכלבים גבוה. 

תקופת הדגירה מרגע ההדבקה בוירוס ועד הופעה של סימנים קליניים הינה 7-14 ימים.

סימנים קליניים: תשישות, הקאות חמורות, חוסר תאבון, שילשול דמי ובעל ריח חריף היכול לגרום למצב מסכן חיים.

גורים מתחת לגיל 6 חודשים, כלבים מבוגרים וכלבים לא מחוסנים הם בקבוצת סיכון ובעלי סיכוי גבוה יותר להדבק בוירוס הפרוו ולבטא סימני מחלה. בנוסף ישנם גזעים בסיכון גבוהה יותר כגון רוטוילרים, פינצ'ר-דוברמן, לברדור-ריטריורים, טריירים ורועה גרמני.

אבחון: ניתן לאבחן את וירוס הפרוו באמצעות שיטת PCR מדגימת דם מלא במבחנת EDTA.

גורם המחלה:  Bordetella bronchiseptica . קיימים מחוללי מחלה נוספים הגורמים כל אחד לבדו או בשילוב אחד עם השני לסימני המחלה.

לרוב גורים, כלבים מבוגרים, וכלבות בהריון סובלים מסיבוכים הקשורים במחלה זו.

פתוגינזה: הדבקה של פרטים מתרחשת דרך הפצה של מחוללי המחלה בשיעול ומעיטוש.

סימנים קליניים: שיעולים (הסימן הנפוץ ביותר), הקאות, הפרשות מהאף. במקרים בה המחלה מתבטאת ברמה בינונית הכלב לרוב פעיל ואוכל נורמלי. במקרים חמורים יותר מתבטאים סימנים נוסף כגון דלקת ריאות, חוסר תאבון, חום, תשישות ואף מוות.

כלבים לרוב מפתחים סימנים קליניים בין 3 ל- 4 ימים לאחר חשיפה לקבוצה גדולה של כלבים, כמו במקרים של פנסיונים ומכלאות.

אבחון:  ניתן לאבחן את המחלה באמצעות שיטת PCR מדגימת SWAB יבש.

גורם המחלה: גורם המחלה הינה תולעת עגולה בשם Dirofilaria Immitis. חומרת המחלה תלויה באופן ישיר במספר התולעים הנוכחות בגוף המאכסן (הכלב), זמן ההדבקה ובתגובה של גוף המאכסן (הכלב).

פתוגינזה: תולעת הלב מופצת על ידי זבוב הנושא עימו את שלב הלרווה של התולעת. הלרווה מועברת לכלב באמצעות עקיצה ונודדת ממקום העקיצה בגוף המאכסן עד אשר היא מגיעה ללב ולכלי הדם של הריאות. תהליך הנדידה נמשך כ- 6 חודשים. הלרווה ממשיכה את מחזור החיים בגוף הכלב כאשר תולעת בוגרת מגיעה לגודל של  12 אינצ'. התולעת הבוגרת מתרבה ומפיצה לרוות ישירות לזרם הדם. כאשר זבוב עוקץ כלב שכבר נושא את התולעת מתרחשת הדבקה של הזבוב בלרווה וכך מחזור ההדבקה לפרט הבא נמשך.

סימנים קליניים: המחלה נחלקת לשלוש מחלקות על פי רמת החומרה. כלבים הלוקים במחלה  Class I Hartworm disease  לרוב אסימפטומטים משמע אינם מבטאים סימני מחלה כלל או בחלק מהמקרים קיים שיעול קל בלבד. המחלקה השנייה Class II Heartworm disease מבטאים לרוב שיעול וחוסר סבילות לפעילות גופנית. המקרים החמורים מוגדרים כ- Class III Heartworm disease מבטאים סימנים כגון אנמיה, חוסר סבילות לפעילות גופנית, עילפון ובמקרים ממש חומרים כשל לבבי.

אבחון: ניתן לאבחן את המחלה באמצעות שיטת PCR מדגימת דם מלא.

גורם המחלה: מיקופלזמוזיס הינה שם כולל למצב רפואי הנגרם כתוצאה מהדבקה ב- Mycoplasma ו- Ureaplasma. שני מחוללי המחלה שהוזכרו הינם חיידקים אנאירובים משמע בעלי יכולת להתחלק ללא נוכחות של חמצן בסביבה.

סימנים קליינים: סימני המחלה כוללים דלקות ספונטניות במפרקים כגון ברכיים, אגן וכתפיים. בנוסף לטווח הארוך קשיי הליכה וחום. סימנים אחרים כוללים בעיות עיניים כגון מיצמוץ מהיר ולא נשלט, אדמומיות הצטברות נוזלים ודלקות. חיידקי ה- Mycoplasma בעלי יכולת להתפשט למערכות הגוף השונות ממערכת הנשימה ועד מערכת השתן ולגרום לדלקות שונות.

אבחון: ניתן לאבחן את המחלה באמצעות שיטת PCR  מדגימת דם מלא או Swab.

גורם המחלה: Hepatozoonosis  הינה מחלה הנגרמת כתוצאה מטפיל פרוטוזואה חד תאי מהסוג  Hepatozoon.

פתוגינזה: הטפיל מועבר על ידי קרציה באמצעות עקיצה או עיכול של הקרציה על ידי בעל החיים.

סימנים קליניים: לרוב הדבקה בטפיל אינה מתבטאת בהופעה של סימנים קליניים. למרות זאת ישנם סימני מחלה אשר עלולים להופיע כגון חום, חוסר תאבון, אובדן משקל, שלשול דמי, תחושה מוגברת, עייפות שרירים, פרוליפרציה של השכבה החיצונית של העצם הגורמת לכאבים וכשל כליות. הטפיל משפיע על על העצמות, הכבד, טחול, שרירים, כלי הדם הקטנים בשריר הלב ומערכת העיכול.

אבחון: ניתן לאבחן את הטפיל באמצעות שיטת PCR  מדגימת דם מלא.